זה הרגע הזה שבו אתם יודעים בדיוק מה אתם רוצים לומר,
אבל במקום זה… שותקים.

כי אתם חוששים שזה יוביל לוויכוח.
אולי כי זה יפגע במישהו,
לפעמים זו פשוט תחושת הפחד שלא יבינו אתכם שמשתלטת…

אבל האמת היא…
שכל פעם שאתם שותקים,
אתם מרחיקים את עצמכם קצת יותר.

כי בינינו,
זה לא נעלם.
זה נשאר שם – בפנים.

והתחושה הזו?
שאף פעם לא יבינו אתכם באמת?
היא רק הולכת ומתחזקת.

כי השתיקה הזו לא באמת פותרת כלום – היא רק מכאיבה יותר.
היא מרחיקה אתכם מהאנשים שחשובים לכם ומשאירה אתכם לבד עם התסכול.
והכי גרוע? ככל שעובר הזמן,
הקשרים האלה – בבית, בעבודה ואפילו עם האנשים הקרובים ביותר – הולכים ונשחקים.

ואני רוצה שתענו לעצמכם בכנות – כמה פעמים חשבתם לעצמכם:
"אם רק הייתי מצליח להגיד את מה שאני באמת מרגיש, הכול היה נראה אחרת"?